1800550 obox
סיפורים
גן נעול - סיפור בהמשכים
פרק ה
'לא'.
החלטי, מוזר קצת.
-לא?
-כן.
-למה את חושבת שלא?
-אני לא חושבת שלא. אני חושבת שזה מתוך נימוס גרידא, זה הכל.
יאיר צחק.
'נימוס גרידא...', חזר אחריה.
-כן, נימוס גרידא. שחת את ליבך בפני. לגיטימי לחלוטין שכשאני אספר לך דבר או שניים על חיי, תעמוד ותקשיב. הוגן, לא?
יאיר בחן אותה שוב, באור הירח. מכווץ את גביניו, מבטו חמוץ.
-שק גדול מאד יש לך שם. נכון?
יאלי נבוכה, תרה בעיניה אחר נקודה נעלמת. כוכב בודד עמד שם, בינות לענפי העץ עליו נשען יאיר. לבסוף נאנחה,
-כן, נגיד שהוא ענק. ענק מאד.
-אז תעשי בו חור!
-אתה מכיר את זה, שמרוב ששק עמוס, גם אם תחורר אותו, הכל ישאר שם עומד ויציב, מרוב עומס?
-יכול להיות...מה שברור לי, הוא ש..--
-כן?
-אם תמשיכי עם המטאפורות הללו, השק אמנם יהיה ציורי ומרגש, אבל הוא ממש ממש לא יקטן.
יאלי חייכה חיוך קטן לעצמה, משרטטת מעגלים אקראיים באדמת העציץ. הביטה בשעונה,
-מאוחר.
-אני לא אכריח אותך לספר דברים שאינך רוצה לספר.
-אני לא כל כך בטוחה שאינך יודע אותם.
@
עדינה מקלר הסתובבה בביתה, הלוך ושוב, הלוך ושוב. ברגעים לחוצים שכאלו, כל שהייתה רגילה לשמוע היה קול עקביה שנקשו על הרצפה בקול מקצב אחיד; הלוך ושוב, הלוך ושוב, במטבח הגדול.
הפעם היו אלו קרוקס. שקטות, יותר מדי שקטות. השקט הזה הסעיר אותה. פסעה נמרצת אל חדרה, מחליפה את הקרוקס בנעלי עקב גבוהות.
כעת, שבה למטבח.
פסעה שוב, הלוך ושוב, הלוך ושוב. נרגעת אט אט. קול הדפיקות האחידות הרגיע אותה סוף סוף.
-לא אריה, אני לא מבינה את זה. אני פשוט לא מבינה את זה!
אריה, בעלה, היה ישוב במטבח. מחייך חיוך זעיר למול העקבים.
-גם אני לא מבין עדינה, מה אנחנו יכולים לעשות?
-תגיד לי, הוא חולה בראש? הם עמדו לסגור!
-הוא לא חולה בראש. הם לא רצו לפרט בדיוק מה וכמה, הבנתי שהוא חושב שהוא צריך לחשוב על הכל. אולי מיהר מדי.
-זה הכל בגלל שרי.
-מה את רוצה ממנה עכשיו?
עדינה נשענה על השיש, משלבת את ידיה בחוזקה. שפתיה היו קמוצות.
-היא סיפרה לו על הים והכל.
אריה חבט ב-'דא-מארקר' על שולחן העץ.
-סליחה?
-כלומר, היא לא סיפרה לו על הטיפול...
-אלא מאי?
-היא סיפרה לו שיש לה טראומה מהים. וסיפרה גם למה.
הוא נעמד על מקומו, פסע גם הוא הלוך ושוב. במשך דקות ארוכות. לבסוף קבע בפסקנות,
'לא. יאיר לא כזה. אני מכיר אותו. הוא בחור מאד רגיש ומיוחד. הוא לא יפיל שידוך כי היא סיפרה לו כזה דבר. הוא הרי יכל לראות עד כמה היא בריאה בנפשה. היא הרי בחורה מקסימה. אני לא רואה שום סיבה להפיל שידוך כזה. הוא מקבל הכל על מגש של כסף...'
עדינה נשתתקה. חושבת במשך מספר דקות ארוכות, לאחר מכן פלטה בנימה רצינית,
-מוזר לי נורא. אתה יודע כמה השקעתי?
-על מה?
-מה על מה?, אתה יודע כמה חיפשתי את הדגם המיוחד הזה? אתה הרי יודע כמה טלפונים עשינו עד שהזמנו את הדגם הזה..., וכלום! הייתי בטוחה שהן תחמאנה, תאמרנה משהו...פשוט כלום. קלפטע'ס.
-אני מסכים איתך, יאיר הוא באמת דגם נדיר. מי זה הן?
היא גלגלה את עיניה, מעקמת את פיה.
-יכול להיות שיאיר נדיר. דיברתי על דגם משקפי השמש החדשות שלי. סדרה מוגבלת של שאנל, 2,500 דולר. מוכר לך?
אריה הביט בה, נאנח. היא הביטה בו בחזרה באותו המבט השקט,
'הן פשוט מקנאות עדינה, זה הכל.'
@
'אייס-קפה, יש לך מסר!'
הטקסט המוכר הזה, ריגש אותה כל פעם מחדש. בעיניים עצומות יכלה לנחש את זהות השולח. למרות זאת, עיניה, פקוחות היו, מצפות בקוצר רוח לקרוא את תוכן ההודעה. כדור הארץ המזערי שהסתובב בצידו השמאלי של המסך, מורה על כך שעוד רגע קט, ויפתח הדף הבא, הסתובב ללא לאות.
'למעלה מ-5,000 שנה, בלי להתעייף...' חשבה לעצמה בחיוך.
'החיבור אינו זמין כרגע. אנא נסו מאוחר יותר'.
-לא יכול להיות!, נפלטה הצעקה מפיה.
'מה לא יכול להיות?...', הציץ יאיר לחדרה.
אהובי הביטה בו מבולבלת, נבוכה.
-אה..., הבטריה נגמרה לי!, הייתי באמצע לכתוב סמס מאד ארוך...
יאיר בחן אותה במבטו,
-אה. אני מבין. טרגדי.
היא קמה ממקומה, מחפשת בלהט אחר המטען.
-אהובי,
-אה?
-המכשיר שלך לא חדש במקרה...?
-חדש. ואז?
-כל הלילה היה במטען. תוך כמה שעות התרוקנה הבטריה. קנית אותו מחנות מורשה?
-אה..., כן..., איפה ראית שהוא היה במטען?
-להזכירך. אני גר פה.
-לא, אתה גר בישיבה.
-אה, באמת?
-סליחה, בבית חולים.
-הופה..., מאיפה את יודעת את כל הסודות שלי, אחות קטנטונת?
אהובי העמידה פני נעלבת, 'אני יודעת.'
הוא התיישב על מיטתה. לוקח לידיו את מכשירה הסלולרי. בוחן אותו על כל צדדיו. פונה אליה,
-אפשר?
-אפשר מה?
-סתם, לטייל לך בפלאפון.
-תנסה...
רעד עבר בליבה. בזירת ההודעות לא היו דברים חשודים. קיוותה כי לא יעלה על דעתו לחטט הלאה, בסימניות הוירטואליות.
לאחר דקה בדיוק השיב לה את המכשיר הסלולרי, זורק בחיוך,
'מידות טובעות, שנון משהו'.
@
שרי בחנה את החליפה שהייתה תלויה בארון. הכל היה כה ברור. השבוע, כן, השבוע הייתה אמורה לסגור וורט. המחשבות בלבלו אותה, מחד; הרגישה מושפלת, פגועה, כאובה. ומאידך, כשהתעמקה שוב ושוב לחשוב בענין. ניסתה לדון, להבין, אולי לא בה תלויה האשמה. אולי.
קולותיהם הרמים של הוריה נשמעו עד לחדרה. אבא התקשה לקבל את הבשורה, יאיר היה כמעט בן חסותו. אמא, אמא לא נפגעה. היא סימנה את יאיר באיקס גדול ואדום.
לו רק יכלה גם היא להתנהג כמותה, לסמן איקס, לשכוח. לשכוח לגמרי.
דמותה ניבטה אליה מהמראה, שפופה.
אולי בכל זאת, משהו כבר לא עמיד בנפשה מאז, מאז הטיפול ההוא?
@
יאלי פסעה נמרצת לכיוון חדרו של דני, שקית הממתקים בידה. השעה הייתה כבר מאוחרת, והיא תכננה להספיק גם את האוטובוס לעבודה.
קיוותה להניח את השקית, לשאול את דני לשלומו ולרוץ הלאה.
'בוקר טוב!', חייכה אליה האחות.
'בוקר טוב!', חייך אליה יאיר. ממש מולה.
יאלי גירדה בראשה, נבוכה.
'אה..., בוקר אור?'
'אפשר כמה דקות לרגע?'
יאלי, חייכה משום מה.
האחות הזריקה לדני חומר כלשהוא, והם סרו הצידה.
יאיר חייך חיוך מוזר. יאלי ניסתה להבין,
-מה?
-את זוכרת שדיברנו על הוורט וכו'...?
-נו, אתה הולך לסגור בסוף?!
יאיר הביט בחלון, מהורהר.
-לא. ביטלתי. לא האמנתי על עצמי.
-ביטלת?!
-כן.
-אתה סגור על זה?
-אני חושב שכן. אני..., אני חושב שכן. הייתי צריך לעשות את זה.
-כל הכבוד. אם אתה חושב שזה בסדר, אז באמת כל הכבוד.
-את שמחה?
'כ..כן', מובלע. מקוטע.
מבטיהם הצטלבו לשניה ארוכה. יאיר הסיט את עיניו הצידה, מגמגם במבוכה,
-לל..למה?
'ככה.'
אמרה יאלי בחצי חיוך, מתרחקת בצעדים חפוזים.