1800550 obox
סיפורים
גן נעול - סיפור בהמשכים
פרק ב
גרגרי הקורנפלקס התערבבו להם בקערית במהירות עצומה. יאלי ערבבה וערבבה, בוהה בהם, רודפים זה אחר זה. כעת לא נותרו הרבה גרגרים בקערית. ניסתה לדוג את ההוא, הקטנטן, בכפית.
אמה נשענה על השיש, אוחזת במגבת המטבח בחזקה.
-תגידי, את מודעת לנזק שגרמת לעצמך בעקבות הפגישה הזו?
-נזק?
-כן, בנוסף לכל המעלות שלך, כעת השדכנית תוכל לומר בטבעיות ש..."יאלי היא בחורה עוקצנית, מהירה וחדה. היא לא ממש סופרת בחורים שאולי שייכים לרמה קצת רדודה משלה..., אמממ, מה עוד, אה כן, היא יכולה להיות נחמדה לפעמים. אל תסתכלו עליה ככה, היא באמת חמודה..."
-מי אמר את כל זה?
-הבחור שלך.
-יחיאל?
-כן.
-הוא לא שלי.
-נפגשת איתו.
-הוא נורמלי?, מה זה השטויות האלה?
-הוא בדה הכל מליבו?
יאלי נבוכה, זכרון הפגישה האחרונה עדין עמד בעיניה טרי. היא כבר הספיקה להתחרט מאז עשרות פעמים על התנהגותה הנוראית בפגישה, זו באמת לא הייתה אשמתו של יחיאל. היא לא שיערה לעצמה שזו תהיה תגובתו, קיוותה אולי שיבין לליבה..
-הוא לא בדה, אבל חשבתי שיבין...
-יבין מה?
-יבין.
-אל תצפי שבחור זר יבין אותך. תתפללי שבעלך ביום מן הימים יבין את מצבי הרוח הקפריזיים שלך...
-הוא היה נשמע לי בחור מדי טוב מכדי שיפרסם את ההתנהגות שלי...
היא התייאשה מהמרדף אחר הגרגר האחרון. שתתה בלגימה אחת את החלב שנותר וברכה ברכה אחרונה.
ארזה את תיקה, פונה לצאת מהבית, כשידה על המזוזה פנתה שוב לאמא,
-זה היה חד פעמי. בבקשה, אל תשפטי אותי. לא פשוט לקחת ולהבין הכל בצורה קלילה, לפעמים זה יכול לבוא על חשבון דברים חשובים...אני מצטערת.
לא חיכתה לתשובה, סגרה את הדלת בעדינות. ממהרת אל האוטובוס שכמעט ובורח. ככלות הכל, זה האחרון לא נמנה על השבט האנושי המרקד לקול צלילי המחול הפרטי שלה. יש לו זמנים משלו, וכשאין ברירה, היא תהיה חייבת לכבדם.
@
מנהל ארגון 'תקווה' הביט מרוצה ברשימותיו. המחנה שתוכנן לבין הזמנים הקרוב היה ממומן כמעט ברובו.
הרשימות היו מאורגנות על פי לו"ז מדויק וצפוף לכל אורך המחנה. האישורים הנדרשים היו ברובם שם. את האישורים האחרונים, כך הובטח לו, יקבל בפקס בימים האחרונים שלפני המחנה.
הדף הבא היה שייך לצוות המדריכים המסועף שגוייס למחנה. רוב השמות היו מסודרים, לצידו של דני סומן סימן שאלה. יאיר. יאיר לוין? סימן שאלה?
לא יתכן.
גיוס המדריכים לא היה תפקידו, למרות זאת, החליט להרים טלפון בעצמו ליאיר. לא יתכן שיאיר לווין לא יתנדב. לא יתכן.
--------------
שני צלצולים, שלושה, ארבעה.
"שלום, הגעתם ליאיר לוין, אינני זמין כרגע...אנא השאירו הודעה אח--..."
הוא מן הסתם בישיבה. שיער לעצמו אריה מקלר. מחשבה הזויה עלתה בראשו כי ישלח את שרי עצמה לשאול אותו בדבר נוכחותו במחנה. אם איננו טועה, אמורה להתקיים בינהם הערב פגישה, השלישית במספר.
רק תשבחות שמע על השם הזה, רק טובות. זהו כנראה ענין של זמן בלבד עד שהענינים שם יסגרו ואז יוכל להתגאות ביאיר לוין, לא רק כמדריך נאמן בצוות הארגון, אלא גם כחתן מאושר. ענין של זמן.
@
גלי הים לא התנפצו שם בשלווה. שרי לא אהבה ללכת לים, למורת רוחו של יאיר.
לבסוף, נקבעה הפגישה השלישית במספר לאחד המלונות בקרבת הים, לא ממש שם, רק ליד.
יאיר הצטער, הוא ראה בים מקום נפלא שמאפשר פתיחות וזרימה בפגישה, כך היה לפחות עם הבחורה הקודמת. שרי משום מה, סירבה.
אריק, חברו הטוב, התלוצץ עמו כי עם כל האווירה הנפלאה שקיימת על הטיילת, הלחות הנוראית שם משבשת לבחורות את הפן עליו עמלו במשך שעות...וזה, יאיר, אינו דבר של מה בכך. סיים ברצינות תהומית.
יאיר חייך ומשך בכתפיו, מקווה בסתר ליבו כי לשרי קיימות סיבות קצת פחות שטחיות מפראנויות שכאלו...
הפגישה התנהלה כסדרה. הם שוב צחקו ונהנו זה בחברת זו, זו בחברת זה.
-האמת, שיש לי סיוט מהים. זו הסיבה שסירבתי להפגש שם.
יאיר ציווה על דמיונו הפרוע להפסיק לדמיין את שיערה של שרי הופך מקורזל בין שניות בהתאם ללחות בטיילת, לעיניו של בחור נדהם. הסיוט וודאי שונה לגמרי.
-אה...סיוט?
-מה אתה מחייך ככה?
-אה, אני תכף אספר לך...ממה את מסויטת?
-כשהייתי ילדה בכיתה ג', נסענו לשרתון. אחותי הגדולה לקחה אותי, את אחותי הקטנה ואת שכנה שלנו, דבי. דבי הייתה ילדה מקסימה, היא הייתה החברה הכי טובה שלי. היינו מנצלות כל הזדמנות לסוע יחד לים, מתחננות לאחיות או לאמא שתקח אותנו ונוסעות יחד. אהבנו מאד את הים.
-ו...?
שרי השפילה את מבטה ארצה, מתקשה להתמודד עם המילים.
-אותו היום, היה ים סוער. נסענו קצת מאוחר, המציל כבר נסע הביתה. אני ישבתי על החוף עדין, אכלתי ענבים. דבי הייתה עדין קצת בפנים, אחותי האיצה בנו לצאת כי התחיל להחשיך. דבי רצתה לצאת, אבל כנראה שהגל היה חזק ממנה...
יאיר פער את פיו, מתחיל להרגיש מגוחך עם מחשבותיו הציניות בדבר סיוטי טיילת---
שרי הנמיכה את קולה,
-ראיתי את דבי טובעת. ראיתי אותה במו עיני נלחמת עם הגלים את המלחמה האחרונה שלה, לא יכולתי לזוז ממקומי מרוב תדהמה. לדבי היה גלגל ים, אבל במקום לצוף איתו, הוא רק צף מעליה...
הגל פשוט אכל אותה, בכזו אכזריות. הייתי לבד, אחותי כבר הייתה רחוקה, מנפנפת לי שאבוא כבר ואקרא לדבי. ואני רק עמדתי שם, נטועה על מקומי. רואה את דבי נעלמת במים השחורים.
-אני...אני מצטער. לא...וואו, לא חשבתי שזה...
-זה בסדר, אתה לא צריך להיות נבוך. עד היום קשה לי עם זה, אבל זה עבר לי ב"ה. עברנו את זה. עברו המון שנים מאז.
-וודאי שקשה לך עד היום...עובדה שלא רצית להפגש מאה מטר מפה, מול הגלים.
-אני מתכוונת שאין לי בעיה לדבר על זה. יש לי בעיה לראות גלים מתנפצים.
יאיר שתק. זו הייתה הפעם הראשונה זה מכבר שלוש פגישות, שהשתיקה הייתה כה טעונה. לא חלם לעצמו כי בדבר סיוט כזה מדובר...
-איך הצלחת להתמודד עם זה? שוחחת עם אנשי מקצוע?
-אנשי מקצוע???, היא נרתעה לאחור.
-אני משער שהם היחידים שמסוגלים להוציא אותך מטראומה כזו, לא?
-מעולם לא עברתי טיפול פסיכולוגי.
-אינני רואה כל פסול בטיפול פסיכולוגי אחרי טראומה כזו. אני תוהה אם אני עצמי הייתי נשאר שפוי בכלל...
-כנראה שהייתי מדי קטנה מכדי לחוות את זה.
-כיתה ג', גיל שמונה, זה מדי קטנה?
היא נבוכה. לא זה הנושא אליו ייחלה להגיע בפגישה. יאיר שם ליבו לכך, מיהר להתנצל.
-את יודעת מה, אני מצטער. בואי נעביר נושא, אני...לא התכוונתי להכנס לזה. זה באמת ענין אישי שלי.
שרי בהתה בשרוך הסנדל שלה. חוזרת על עצמה כהד.
-אתה באמת חושב שעברתי טיפול פסיכולוגי? אני נראית לך כזו?
-חס ושלום שרי! לא הבנת אותי נכון...
-אז?
-שאלתי בפשטות, זה הכל. אף אחד לא אמור להראות כאילו עבר טיפול פסיכולוגי, מי שנראה כך...עבר קצת יותר מטיפול פסיכולוגי...
-אני שמחה. לא עברתי. התגברתי על זה לבד, המשפחה סייעה לי.
-איך מתקדם הפרוייקט שלך במחשבים?
שרי נענתה להעברת הנושא השקופה שלו. כל אי הנעימות הזו לא הייתה לרוחה.
הפגישה נמשכה, כששניהם מנסים לחפות על תחילתה. מנסים לשוב לצחוק הקליל, לזרימה הפשוטה של ההתחלה. כמו לא עלו על שרטון רגיש מאין כמותו. כמו.
@
השעה הייתה מעט מאוחרת. רובם של בני המשפחה כבר נמו את שנתם. יאלי ארזה מעט חפצים בתיק.
אביה נכנס לחדרה, תר אחר דבר מה. הוא הביט בה, בשעון ואח"כ שוב בה.
-מה זה?
-אני נוסעת לדני. התגעגעתי אליו.
-אם אני לא תוהה, הוא ישן הלילה עם מתנדב.
-אז המתנדב יחזור הביתה, גם לו מותר לישון בבית, או בישיבה.
-טוב, תעשי כרצונך. רק תשמרי על עצמך, איך את נוסעת לשם?
-באוטובוס. לא?
-לא. קחי מונית.
@
דני התהפך שוב ושוב במיטתו. יאיר היה שקוע בספר.
-הוא לא רגוע.
יאיר קפץ ממקומו, בהול.
-לא נוהגים לדפוק על הדלת אצלכם לפני שנכנסים?
-זה לא חדר פרטי...
-אני...פשוט הייתי מאד שקוע בספר...זה, קוראים את זה ושוקעים בעולם אחר, את יודעת...
-הארי פוטר?
-כן. הכרך השישי. הספקתי כבר את כל הסדרה.
-ולגאווה זו מה עושה?
-נו, זו התגובה האוטומטית של כל מי שלא קרא את זה. גם אני הייתי מאד סקפטי. חבר שלי ישב לי על הראש שבועות שלמים שאשב לקרוא את זה. צחקתי עליו ועל כל העולם שהספר הזה ממלא חסכי ילדות עשוקת סרטים בדיוניים.
-אני עדין חושבת ככה.
יאיר חזר לרגע לספר,
-שניה, אני חייב לסיים את הדף הזה. אני לא מבין, איך הרמיוני מתקשרת לכל זה!
יאלי שילבה את ידיה והביטה בחלון, מגחכת.
-אינפנטליזם בהתגלמותו. הרמיוני, מוגלגים, בוצדמי, הוגוורטס, דמבלדור. מה זה השטויות האלה?!
-אז כן הצצת בזה...?
-חברה שלי מכורה לזה.
-ואת עדין חברה שלה...
-אני שמחה שיש לך תעסוקה כשאתה שומר על דנדו'ש. באתי להיות איתו הלילה.
-אבל...זו התורנות שלי הערב. אל תדאגי, יש לי ספר...
-אני לא דואגת. רציתי להיות איתו פשוט.
-אה...אבל...
דני התהפך שוב ושוב, הרוגע היה ממנו והלאה. הוא פקח פתאום את עיניו, מביט ביאיר בחיוך.
-יאיר...
-שלום ילד...
-התגעגעתי אליך יאיר!
-למה קמת, חמודי?
-כואב לי.
-מה כואב?
-לא יודע. הכל כואב. יאלי, גם את פה?
יאלי חייכה אליו.
יאיר היטיב את השמיכה מעל דני.
-אולי ננגן משהו...?
-אבל מאוחר...
-ננגן בשקט. זה בסדר.
דני חייך באושר, הוא אהב לשמוע את יאיר מנגן.
יאלי חשה באי נוחות, משום מה.
-אה..., אני חושבת שאני...אני יורדת רגע למטה, לקנות קפה.
היא פסעה במהירות לכיוון מכונת השתיה, מבולבלת.
קל לו, למתנדב הזה, יאיר שמו, קל לו להיות חייכן ונחמד ואופטימי לדני. הוא לא חווה את זה באופן יומיומי. הוא לא נשבר למול אבא ואמא שקורסים תחת העול. הוא לא נלחם עם עצמו שלא לבכות אל מול אח שמקריח פתאום. הוא סתם, מתנדב על בסיס מצב רוח. כשנחמד וטוב באים להתנדב. כשיש כרך אינפנטילי נוסף של הארי פוטר, זו בכלל סיבה מצוינת לישון עם דני.
פרנצ' וונילה. שני כוסות. גם דני אוהב לשתות פרנצ' וונילה. זו לא פסגת הבריאות עבורו, אבל אחת לתקופה, מותר לו. שני כוסות, יאיר החייכן יוכל לקנות לעצמו, אם ירצה.
היא שבה לכיוון חדר מספר 512, מחזיקה בזהירות את הכוסות.
נעצרה ליד הדלת, מביטה בהם מהפתח הצר. יאיר כבר לא חייך, עיניו היו עצומות. הספר היה שמוט בצד, הגיטרה הייתה בידו. פרט בעדינות על מיתריה, ניגן בשקט, שר כמעט בלחש.
לא רצתה להכנס, פחדה להעכיר את האווירה הקסומה ששרתה שם, בחדר מספר 512. דני הביט ביאיר במבט הנדיר הזה, בניצוץ הזורח הזה בעיניים. שר בלחש יחד איתו, מתנודד באיטיות.
נעמדה קפואה ליד הדלת, מרגישה מיותרת, חסרת אונים. אפילו פרנצ' וונילה, שניים סוכר, נהיה כעת מלוח מדמעותיה שזולגות היישר לשם, לכוס שבידה...