1800550 obox
סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק ג
היא ישבה על המיטה מקפלת גרביים, מה שגרם לה לקום ממנה היה צלצול הטלפון.
היא התרוממה במהירות, לא רצתה שהצילצול יעיר את אביה.
-"צהרים טובים"
-"צהריים מצויינים" היא שמעה קול בילתי מוכר.
-"אפשר בבקשה לדבר עם מיכל גליקמן?"
-"מדברת"
-שלום מיכל, מדברת רחל ברנשטט, אני הדודה של הבחור.. תגידי.. "
-"רגע רגע" קטעה אותה מיכל "דודה של מי בדיוק??"
-"של הבחור"
-איזה בחור?"
-"רגע, ניראה לי שקרתה פה אי הבנה, את לא יודעת על איזה בחור אני מדברת?"
-"ממש לא!" היא השיבה בתימהון.
-"קוראים לך מיכל? מיכל גליקמן?"
-"נכון, זו אני"
-"ואת לא יודעת על מי אני מדברת?"
-"לא גבירתי, קיוויתי שתוכלי לעזור לי בנידון"
הגברת ברנשטט ציינה לעצמה בדף הפוליו הגדול שהיה מונח לפניה את המילה "צניוית" תחת הכותרת "שלילי" לאות דיבורה הציני של משפטה האחרון של מיכל.
היא החלה למצוא את אשר חיפשה לדעת.
-"אז ככה:" היא ענתה, "הוצע לך בחור, יותר נכון להורים שלך, הם אמרו שזו נשמעת הצעה מצויינת והם מוכנים לשמוע, ושבנתיים נתחיל אנו לברר והם ידברו איתך בינתיים על העניין. אז אני עשיתי כמו שאומרים 'בדיקת רקע' אבל קיוויתי שאתם תוכלו לעזור לי בעניין, את יודעת, טלפונים של חברות, מורות, שכנות וכדומה, אני אישית נתתי לאימך כמה וכמה טלפונים בהם ניתן לברר אך הוריך לא הראו עדיין כל סימן לתגובה.
נראה שזה בגלל שאפילו א-י-ת-ך הם לא דיברו עדיין, מה הם חושבים? שיש לי זמן?"
את המשפט האחרון מיכל שמעה נאמר בחמיצות מה.
-"את צודקת" היא ענתה "אני אדבר על זה איתם עוד היום, אני אשתדל להחזיר לך תשובה בהקדם. אייך אמרת שקוראים לך?"
-"רחל, רחל ברנשטט, ואני אודה לך אם התשובה תהיה עוד הערב, אם את בכלל חושבת שיש על מה לדבר, כי אחרת, אני סתם מבזבזת אנרגיות לשווא, כבר שבועיים אני רצה אחרי הסיפור הזה, ולי- זה לא מתאים."
-"בסדר אשתדל" הבטיחה מיכל.
-"אם כי עם דודה כזו, באמת חבל לברר"- רצתה להוסיף, אך שמרה את הדברים בליבה, היא יכלה להבין את רחל, המסכנה חשה שרודפת אחריהם.
-"כל טוב לך, להשתמע"
עוד לפני שהספיקה מיכל לענות בחזרה היא שמעה דפיקות על דלת חדרה.
"כן?"
אבא פתח את הדלת ונשען על המשקוף, מיכל עדיין החזיקה את השפורפרת באוזנה.
-"מי בקו?" שאל.
-"אף אחד" היא ענתה כשהיא קיבלה כתגובה צליל ניתוק מרגיז.
-"חיפשו אותי כשישנתי?" הוא שאל תוך כדי פיהוק.
-"לא, לא חיפשו, אבל אני מחפשת, תגיד, למה לא דיברתם איתי בקשר לשידוך שהוצע לכם לפני כשבועיים?
-"הא זה, דברי על זה עם אמא" היא שמעה תשובה חמקנית. " אני הולך למנחה. יום טוב"
-"כנ"ל "- מילמלה.
***
הוא הציץ במראה באי חשק פעם, פעמיים, שלוש, מנסה ליישר את החליפה הגדולה על גופו הצנום.
-"זה לא יילך" חשב בחמת זעם.
דוד ניכנס לחדר.
-"נו, מה הולך בחורצ'יק?"
-"לא הולך! לא זז!"
דוד הסתכל לרגע על יהונתן ופלט:
-"יש לי חליפה בארון, זו הימנית, תמדוד."
-"תודה" החזיר יהונתן.
-"אתה יודע? רזית. מה חשבת לעצמך? ללבוש את אותה חליפה דאז?"
-"אנא ערף..." המהם יהונתן.
כמחצית השעה עברה כשיהונתן נגלה מחוץ לכותלי ביתו.
הוא פסע בדומיה ברחוב השקט, מהסס, תוהה.
הוא נזכר במבט של אמא, מבט שאמר המון, משהו כמו: "בהצלחה", "תיזהר", "אני מתפללת"- משהו מעורבב.
הוא היה מבולבל, לא ידע למה הסכים בכלל.
-"סתם שידוך".
הוא בכלל לא רצה, הוא ידע את זה , הוא לא היה מוכן, לא רצה להיזכר באותו אובדן שוב..
לא רצה, לא רצה אבל- הוא כבר אמר כן.
בעצם, הוא כבר בתחושה שהוא כבר פסל מהתחלה,
מ-ה-ת-ח-ל-ה!!
הוא נעצר ברמזור של לפני הפניה, עדיין תוהה, לפתע נשימתו נעצרה כמעט.
היא הסיתה מבט, מתבוננת בצמחיה לידו, כמו מרותקת,
שוב העיניים, העיניים, לא....
הוא הפנה מבטו לרמזור, מחכה לאיש הירוק ההולך שיתגלה בפניו, מחפש על מה להסתכל.
המונית המשיכה לשייט לה בין המכוניות, נעלמה לה בין כולם.
הוא ניסה לאתר אותה אבל היא כבר פנתה שמאלה ברמזור שאחרי.
לפגישה הוא ידע, הוא כבר יאחר.
ב 9:10 הוא נכנס ללובי המלון, תר בעיניו אחר הבחורה המתאימה, לא יודע אייך מחפשים.
בחורה בעלת שיער שחור ישבה באחד השולחנות הרחוקים, מהססת, הוא לא ידע מה עליו לעשות והחליט לגשת אליה.
-"ש.. שלום.." הוא גמגם
-"וברכה" ענתה הבחורה מחייכת.
-"אני יכול לשבת?"
-היא הנהנה, מנסה להסתיר חיוך שני.
הוא חש נבוך, זה מעולם לא קרה לו, סיטואציה פשוט מביכה!
הוא התישב.
-"רגע, נעים להכיר, את מיכל?"
היא פקחה זוג עיניים שחורות וענתה. "לא".
-"אתה לא עמיאל?"
את משפט שאלתה האחרון היא אמרה במבטא צרפתי עמוק. הוא נרתע.
-"סליחה"
-"כנראה טעות"
היא צחקקה לעצמה ופלטה "בהצלחה" מעודד.
הוא החזיר את הכסא למקומו והסתובב לאחור.
לטעמו היתה זו דביקת הלשון לחייך בשל חוסר באגר לתגובה האחרונה שלו להערב.
היא התבוננה בו, באותו מבט מכחיל, מעמיק, היא הפעם חייכה.
הוא ידע, שהפעם מותר לו להתבונן, שאב כוחות מהאויר, ניגש אליה ו-
התיישב.