1800550 obox
סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק א
היא עמדה שם, כולה תוהה, מה היא בעצם עושה?
-היא מוללה בעצבנות מה את הדף המגולגל בידה, קורעת אותו קרעים קרעים,
מנסה להעביר את הזמן.
היא לא בדיוק הצליחה.
המחשבות, אויש-המחשבות, הם הריצו את כל כולה - תפסו לה את כל התאים במוחה , לא נתנו לה מנוח.
אף פעם היא לא ידעה עד כמה זה הציק לה, היום היא הייתה בטוחה בזה-
בזה שהיא לא יודעת.
שום דבר לא הותיר לה ספקות, הכל השאיר אותה כמות שהיא והיא עדיין עומדת, ממוללת פיסת נייר, כרטיס מעבר.
הוא כבר לא היה שווה כלום. השעה בה הייתה יכולה להשתמש באותו כרטיס מעבר אומלל הסתיימה, חלפה לה.
היא נמצאת מעבר לזה..
הרבה שעות אחר כך..
הוא פסע ברחבת הכותל לכיוון היציאה תוך כדי הצצה חפוזה בשעונו.
השעה הייתה מאוחרת.. אוטובוסים ידע- כבר לא היו לו.
הא.. אוטובוס.. הוא חיוך לעצמו בדיסקרטיות מעושה,
הוא ניזכר באותה סצנה דרמתית/משעשת שקרתה לו רק שעות ספורות קדם לכן..
---
הוא חיכה לקו 2, המגמה הייתה: "הכתל".
כ"כ חיכה להיות כבר שם, להודות לבורא, להשתפך.
קרה לו נס. הוא ידע להעריך זאת למרות כל הצער והיגון, למרות כל מה שעבר.
הוא ידע להעריך את הטוב בכל דבר.
קו 2 הגיע, הוא התנער מזיכרונותיו ועלה אליו, משלשל לנהג סכום מדוייק, לוקח כרטיס וממשיך הלאה,
אך-
הוא נתקל במשהו, רגלו הדפה את החפץ, הוא התכופף להרימו, זה היה ארנק.
הוא כמעט ולא הספיק להרים את ראשו וראה אותה.
היא הייתה תמירה- ממש כך, רזה וגבוהה, שיער שחור סתור לצדדים ועצמות לחיים בולטות אך מה שאותו משך היו העיניים שלה.
היא הייתה בעלת עיניים תכולות עמוקות, בוהות, חצי דומעות.
הוא הישר את מבטו ישר לרצפה הוא לא התכוון באמת לראותה, זה פשוט.. פשוט הארנק שנפל..
הוא גמגם לה בלחש: "זה..זה שלך.. סליחה!" עדיין עם מבט מושפל.
"תודה" היא ענתה, משפילה מבט, אפילו לא מסתכלת, כאילו אומרת: "הספיק לי! הספיק לי המבט האחד ביננו."
הוא התיישב קפוא במקומו, מחכה להגיע אל הכתל.
---
"יהונתן!"
הקריאה העירה אותו ממחשבותיו. הוא הסתובב אחורה .
-"הו, שלום כבוד הרב"
-"שלום יהונתן, מה אתה עושה בכזו שעה כאן? מאוחר!, יש מחר בבקר סיום בסדר"
-כן, כן, ברור הרב, אני,אני לא מאחר לסדרים. באתי רק להתפלל, להודות, הייתי חייב! זה קרה לפני שנה בדיוק אבל, הרב יודע שיש דברים שנחרטים הלב ואינם דמשתכחים. לא שמתי לב לשעה. הייתי שם לבד, רק אלוקים ואני- כך חשתי."
הרב הבין.
הם מילמלו זה לזה עוד מילות אחדות, הרב טפח ליהונתן על השכם והם נפרדו.
יהונתן המשיך בדרכו לכיוון היציאה.
היא עדיין עמדה שם, אולי היה ניתן לקרוא לזה חצי יושבת, אם היו שואלים אותה היא הייתה עונה שהיא כלל לא קיימת, לא רוצה בכך, לא יודעת למה...
השאלות המשיכו להתרוצץ בראש, דופקות, לא נותנות מנוח..
היא עצמה עיניים לרגע ושוב פקחה אותן, משהו שאותו עשתה עשרות פעמים ברגעים האחרונים.
הפעם זה היה שונה---
היא ראתה אותו תוהה, עומד למולה עם מבט שואל בעיניים, ממנה לשעון וחוזר חלילה..
היא אפילו לא ניסתה לחפות על שביבי הדמעות שהיו לה.
הדמעות כבר אזלו לה מזמן.
היא לא רצתה כלום.. לא ידעה מה היא רוצה.
---
יהונתן כמעט ניתר לאחוריו.
הוא בהה בה, באותן העיניים, התכולות העמוקות, הפעם הן לא היו תכולות נקיות , הוא ראה גם אדום, זכר להמון דמעות...
הוא העיף מבט חטוף בשעון, השעה הייתה 2:53 , לחזור באוטובוס בכזו שעה הוא ידע אין מצב! אז ל?מה היא חיכתה???
---
היא זעה באי נוחות במקומה, הוא גרם לה לכך.
היא הביטה בשעון בחוסר התעניינות, השעה הייתה 2:54 , שעה שלא אמרה לדידיה כלום.
הטלפון שלה רטט, פעם, פעמיים, בפעם השלישית היא חשה בו, איתרה אותו בתיקה וענתה.
-"הלו"
יהונתן שמע את ה"הלו" , קול קריר, חסר חיות, ידע להבחין בזאת.
-"לא, אני עדיין פה"
-"לא, אין לי אוטובוסים"
-"לא לא התקשרתי לאמא"
-"לא, לא תטרח, חבל!"
-"אני... אני.. אני כבר יעשה משהו"
-"אין לי כסף.."
- שתיקה -
-"ישראל, עזוב! אני לא רוצה כלום!!!"
ניתוק.....................